שי טובלי מראיין את ביירון קייטי - חלק 2 

"כאשר אני באמת רוצה לדעת, אני יכולה לשאול 'האם זו האמת?' ולשבת עם השאלה שעה ואפילו יום. או 'איך אני מגיבה כאשר אני מאמינה למחשבה הזאת?' - אם אני רוצה להיות יסודית, אני יכולה לעבוד רק עם השאלה הזאת במשך חודש".

"נובע מכך שכוונה היא גורם משמעותי ביותר ב"עבודה".
לחלוטין. האם אתה באמת ובתמים רוצה לדעת את האמת? זוהי האמת שלך שמשנה, לא האמת של העולם. מה שמתחוור לנו שהוא ששום דבר אינו אישי, אבל כמובן שבהתחלה זה מרגיש מאוד אישי. וברגע שהאמת כולה מתגלה בפנינו, היא טורפת את כל תפישת המציאות שלנו, לגמרי שומטת את הקרקע תחת רגלינו.

"'העבודה' יכולה להיות מרחיקת לכת, אבל רק במידה שבה אנחנו רוצים לדעת את האמת. לדוגמה, לא מזמן ישבתי מול קהל של 800 איש עם מישהי שהתלוננה שהעובד שלה אינו מאורגן. זו היתה הדת שלה. שאלתי אותה 'האם זאת אמת?', והיא אמרה 'כן', ואז שאלתי 'האם את בוודאות יכולה לדעת שזאת האמת?', והיא אמרה 'כן' - וכל האנשים בקהל פרצו בצחוק. כשהגענו לשאלה השלישית 'איך את מגיבה כאשר את מאמינה למחשבה הזאת?', היא נוכחה לגלות שהמחשבה גרמה לה למתח רב, ובשאלה 'מי תהיי בלי המחשבה הזאת?' היא ראתה שהיא תהיה שלווה יותר.

"כאשר היא הפכה את התלונה וכיוונה אותה אל עצמה, היא החלה לראות את המקומות שבהם היא לא מאורגנת, ואת המקומות שבהם הוא כן מאורגן. אז חזרתי ושאלתי אותה 'הוא לא מאורגן - האם זאת אמת?', והיא נאלצה להודות שלא, לא באופן מוחלט.

"אישה כזאת לא היתה מעוניינת בעבודת עומק, היא העדיפה להיות צודקת. אבל מכיוון שהיא עקבה אחר ההנחיות הפשוטות, היא יכלה להעריך את העובד שלה בדרך שלא יכלה קודם לכן. היא גילתה את מה שהיא כבר ידעה בתוכה, שהוא עובד מצוין ושהוא מאורגן מספיק, מגיע בזמן ומסיים כל פרוייקט בסופו של דבר. כך שהדת שלה נותצה לרסיסים. הוא עשה בדיוק מה שהיא שילמה לו לעשות, ובמקביל היא גילתה מישורים מבולגנים בחייה שלה.

"כך שהיא לא היתה מוכנה ללכת עמוק מזה - אבל אפילו אדם כמוה, שמעדיף להיות צודק על פני להיות חופשי, יכול לגלות משהו בעל ערך ב'עבודה'. ואם יש מישהו מיומן ב'עבודה' שמוכן לשבת איתם ולהחזיק עבורם את המרחב הזה, הם עשויים למצוא את הדרך. מתרגל מיומן רק יקשיב ולא יעשה תראפיה, וכך האדם שאיתו יכול לקבל משהו בעל ערך".

"אני תוהה בנקודה הזאת: האם את רואה את 'העבודה' גם בהקשר גלובלי?בהחלט".

"אז העניין של "העבודה" הוא יותר משחרור אישי, אינדיבידואלי?
זה תמיד רק שחרור אישי. אין שום דבר יותר מזה. אדם אחד הוא העולם כולו. כאשר אתה משחרר את תודעתך, אתה משחרר את כל עולמך. הדבר משפיע על כל מי שמצוי בחייך, על כל מי שאתה פוגש. אין שום דרך לדעת עד כמה רחבה יכולה להיות ההשפעה של שחרור של אדם אחד; עד כמה שחרור פרטי יכול להכות גלים בכל מרחבי הקוסמוס".

"אני מבין.כך שזה כל העניין. כאשר זה שחרור אמיתי, הוא חובק ומקיף את העולם כולו, הוא בולע את העולם כולו אל תוכו. כאשר אתה משתנה, העולם משתנה. זה חייב להיות כך, משום שהתודעה היא המקרן, והעולם הוא מה שהיא מקרינה. כאשר אתה חופשי, העולם חופשי. אני רואה את כל האנשים בעולם כחופשיים, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בעניין, מכיוון שזה כל מה שאני יכולה להקרין.

"אנשים לא מרגישים שהם חופשיים, מפני שהם מאמינים למה שהם חושבים, והדבר נובע מתום לב מוחלט: אנחנו חייבים להאמין למה שאנחנו חושבים, עד שאנו מתחילים להטיל בזה ספק. לכן, אף אחד אינו אשם - כולנו חיים את חיינו בהתאם למערכת האמונות שלנו, אין לנו ברירה אחרת.

"כאשר אתה מבין זאת, אתה כבר לא צריך להיפטר מה'חבר'ה הרעים' - הטרוריסטים, לדוגמה - כדי לחוש בטוח ומוגן. אנחנו כבר מוגנים, וכאשר החבר'ה הרעים יתחילו להרגיש בכך, אנחנו פשוט יכולים להיות זמינים עבורם ולעזור להם לחקור את האמונות שלהם, כשהם יהיו מוכנים לזה. אחרי הכל, אף אחד אינו רוצה להיות ה'רע' בסיפור.

"אלימות יכולה לצמוח רק מתוך תודעה מבולבלת וסובלת. אף אדם אינו יכול לפגוע באדם אחר אלא אם כן הוא מבולבל. לכן, אתה לומד כיצד לחקור ומתחיל להתעורר, ולבסוף אתה מעביר את הבהירות והחדווה שלך הלאה - למישהו ולעוד מישהו, ואתה מגלה שחלק קולטים את זה וחלק לא, וגם זה בדיוק כפי שאמור להיות".

"כאשר את דואגת לפרסם את ה"עבודה" ולנסוע ברחבי העולם כדי להעביר אותה לאחרים, את לא עושה זאת מתוך תחושת אחריות כלשהי?
לא. אין לי שום תחושת אחריות. אני תמיד מקבלת עבור עצמי את מה שאני מעניקה לאחרים. הקרבה היא אינה מלה בעלת משמעות עבורי, מכיוון שבהתנסות שלי כאשר אני נותנת משהו לאחר, אין פירוש הדבר שאני מוותרת על מה שנתתי. כאשר אני נותנת משהו לך, אני נותנת אותו לעצמי. אין שום הפרדה.

"לפני עשרים שנה קיבלתי מתנה שאינה שייכת לי, ומכיוון שהיא אינה שייכת לי, יש לה דרך משלה להפיץ את עצמה. אני לא חווה את עצמי כשייכת לה - למעשה, אני אפילו לא רואה את עצמי כ'אני'. כל מה שקרה הוא שהמתנה הגיעה וזה כל מה שנשאר, והמתנה הזאת יודעת את העבודה שלה ויודעת בדיוק מה צריך לעשות. ואני אוהבת את מה שהיא עושה, מכיוון שהיא נטולת-אגו. השאלות הן שום דבר. התשובות - בהן מצוי הכוח האמיתי. כך שבפועל אני מסתובבת בעולם בידיים ריקות, וזה המצב ההגיוני היחיד מבחינתי".

אז היית אומרת שאת לא נותנת שום דבר, אלא רק "לוקחת" אמונות מאנשים?כן, אם כי אפילו את זה אינני עושה. כאשר אנשים משיבים לשאלות באופן עמוק ואמיתי, הם כבר לא יכולים להאמין למה שהאמינו בו קודם, כך שהם עשו בעצמם את כל העבודה. אני לא עשיתי דבר ולא נתתי דבר".

"מתעוררת בי תהייה בנקודה הזאת. אמרנו קודם שאם הולכים עם ה"עבודה" עד הסוף, אנחנו מגיעים בסופו של דבר לכלום, לשום דבר - לריקות מוחלטת, שהיא אפילו מעבר לרעיונות החיוביים. אז מה הקשר בין הריקות הזאת לבין החיים?
האופן שבו אתה רואה אותי זה כל מה שאני. אם אתה רואה אותי כנהדרת, אני נהדרת; אם אתה רואה אותי כנוראה, אני נוראה. הדרך היחידה שבה אני יכולה להתקיים היא באמצעותך. שום דבר אחר אינו אפשרי. אז איך אני קיימת? כל עוד אתה רואה אותי בדרך המסוימת שבה אתה רואה אותי, זה האופן היחיד שבו אני מתקיימת. האם זה לא נכון גם לגביך?

"אם ישנם מאה אנשים בחדר, כל אחד מהם רואה אותך אחרת, כך שיש מאה 'אתה' שונים באותו חדר. כאשר אתה מאבד את העצמי, האופן היחיד שבו אתה יכול להתקיים הוא באמצעות התפישה של מה שנשאר. כך שמבחינתי אין כלום, עד לנקודה שבה אתה רואה אותי כמשהו. אני קיימת כל עוד אתה מאמין שאני קיימת".

"אבל איך בתוך הריקות, בתוך הכלום, אפשר לראות משהו כמו ש"אלוהים הוא טוב"?
אי אפשר. מסיבה זו אני מכנה את ההצהרה "אלוהים הוא הכל, אלוהים הוא טוב" בתור הסיפור האחרון. זה הסיפור היחיד שיכול לעבוד. אם אתה חי את הסיפור הזה, יהיו לך חיים מאושרים. כאשר אתה נוכח שכל מה שקורה - שכל מה שאי פעם קרה - הוא טוב, איך יכולה להיות אי פעם בעיה כלשהי?".

"באחד הספרים שלך אמרת שאחרי ההתעוררות, שבה הכל נמחק, חזרת אל העולם במה שכינית ה"כניסה מחדש". האם תוכלי להסביר מהי אותה "כניסה מחדש"?כאשר קרתה לי חוויית ההתעוררות ב- 1986, לא היו לי שמות לדברים. ואז אנשים התחילו להגדיר את העולם באמצעות שמות, וכך העולם התחיל להתפצל לחלקים שונים. אם אתה נותן שם לכסא, הוא הופך לנפרד משאר העולם. כעת יש לך עולם וכסא. ואז אנשים אומרים 'שולחן', ועכשיו יש לך עולם שכולו אחד, אבל בנפרד ממנו יש לך כיסא ושולחן. כך, ככל שאנשים נתנו שמות לדברים, התחלתי להכיר את העולם - שהוא עולם האשליה, עולם המוח. הם יכלו להגיד 'שולחן וכסא' וגם אני יכולתי להגיד 'שולחן וכיסא'; למדתי לתקשר עם אנשים. אבל כבר לא יכולתי להאמין לזה יותר.

"לכן, עבורי ה'כניסה מחדש' היתה שום דבר שמופיע כמשהו, למרות שהוא לא - הוא מעולם לא היה, ואמונה בכך לא הופכת אותו לקיים. זוהי רק האשליה של הדבר בעולם החלום. וזה כל כך מוצק, האמונה כל כך מוצקה שהיא יכולה ליצור עולם שלם, עולם של הפרדה. כך שאתה מבין עם מה אתה מתעסק כאשר אתה מטיל ספק באמונות שלך.

זה מה שאני אוהבת ב"עבודה": אתה פשוט עובד לתומך עם תלונות על אמא, אבא, אח, אחות, ואתה מתחיל להתעורר למשהו עמוק ביותר. אנשים חושבים שזה פשוט, שזה סוג מסוים של תראפיה. אבל אם הם באמת רוצים לדעת את האמת, הם מגלים בסופו של דבר שזה עמוק הרבה-הרבה יותר".